"אחרי החגים והאבולוציה של הטלפון"
אחרי החגים היה הביטוי הכי נדוש ושחוק ששמעתי מאז ילדותי ועד היום. המשפט הזה טומן בחובו הבטחות, משאות נפש, רצונות, בקשות וכל מיני כוונות והבטחות שאנו מבקשים להבטיח אבל בלי להתחייב באמת.
יש לי פנטזיה על אירוע עולמי שיחתוך להם את הסיב האופטי, ישבור את האנטנות ינתק את הרשת ואז רק אז נוכל להכיר מחדש את בני האדם..."
כאמור, מהילדות כשהבטיחו שיקנו לנו את האופניים שעליהם חלמנו או כל דבר אחר, היו אומרים אחרי החגים, כשרצינו לנסוע לטיול כל שהוא היה זה במסגרת אחרי החגים, אבל כשאני חושב על כך וכותב את השורות הללו אני נזכר שלאמירה הזאת היה עוד משפט מקביל, "עד הבית החדש", מבקשים משהו, עד הבית החדש, רוצים להבטיח, עד הבית החדש זאת הייתה החלופה למילים אני מבטיח.
אז החגים הסתיימו, ועכשיו אפשר לברך בברכת "אחרי החגים "שמח לאחל שסוף סוף החברים יחזרו מחו"ל ויתחילו לסבול אתנו, שסוף סוף נערוך קניות שלא נראות כמו אגירה לפני מלחמה, שסניף הדואר יפתח ונקבל את החבילה שהזמנו לפני חצי שנה ושלחברת הכבלים יהיה סוף סוף סרט חדש אחרי שראינו כבר הכל מיליון פעם.
במהלך החודש המרוכז והמתומצת שלנו עם הילדים הבנתי לפתע שהפלאפון הפך להיות נקודת המשען של העולם, הראש נמצא בזווית קבועה, והזמן, הזמן הפך להיות לא רלוונטי, רק תאורה קטנה על הפנים, ותמונות או סרטונים שמרצדים על המרקע שלנו ושלהם בעיקר. מה קרה לנו מאז אותו טלפון מאסיבי עם חוגה שלרוב היה קשור לחוט ארוך ואתו היינו צועדים בבית בשיחות קצרות אבל יקרות כמו זהב, מה קרה למנעול הקטן שההורים היו דואגים לנעול בו את החוגה, איך אותו קסם שהצליח לחבר אותנו ובנינו בכל הארץ ובעולם, איך דווקא השדרוג המטאורי שלו הצליח לגרום למהפכה בכוון ההפוך ולנתק בין אנשים.
האמת, אני מתגעגע אליו, גם לזה שבא דורות אחריו וקראנו לו "תיק קל", אמנם הוא היה קל מהטלפון המקורי אבל גם הוא עדיין היה עם שפורפרת ואפרכסת ואפילו לקחנו אותו ברכב, אלא מה קרה, עלות השיחות בו גרמו לנו למכור את הרכב והעיקר להתגאות שיש לנו טלפון נייד ואז הגיע טלפון הבננה שהיה נראה כאילו החזקת טלפון ציבורי על האוזן ולאחר מכן האלפא עם הפומית ואז בא הטלפון הזעיר העילית שנכנס לכל כיס ולאחריו הגיע הסופר מן של הטלפונים, האייפון שהפך לאגדה ועד היום הוא רק כובש וכובש אותנו. אבל האבולוציה של הטלפון הגיעה לשיא כאשר השר כחלון הביא את הרפורמה בסלולר, יותר נכון במחירי הסלולאר.
מרגע שנכנסה הרפורמה כל זאטוט מחזיק מכשיר נייד והמחיר ביחס לעבר כמעט חינם. מבחינתנו זה קו השבר שניתק בין ההורים לילדים, בין בני משפחה ובכלל. הכל היום אנחנו תולים בטלפון הנייד, אצל היהודים החרדתיים זה בולט שבעתיים, מה יהיה אם יקרה משהו ולא נשמע עליו, מה עלול לקרות לילד שלא יענה לאימא לאחר שלוש צלצולים. איך איך הוא הפך למרכז חיינו ולנטל עם המשקל הכי גדול שיש היום לבני התרבות.
אז בטח גם אתם מתגעגעים אליו, לשחור או לזה שהיה בצבע שמנת, היו כאלה שהידרו במצווה וקנו אותו באפור, אבל בטלפון המגושם ההוא לא יכולנו לחסום את מי שלא רצינו לדבר אתו, פשוט לא הייתה בו את האופציה הזאת. אבל בכל בית נשמע לפחות פעם אחת הצלצול המחריד, מישהו הרים את השפורפרת וצעק לאימא שמחפשים אותה והיא בתום לב צעקה בחזרה תגיד שאני לא בבית.
לעיתים די קרובות יש לי פנטזיה על אירוע עולמי שיחתוך להם את הסיב האופטי, ישבור את האנטנות ינתק את הרשת ואז רק אז נוכל להכיר מחדש את בני האדם ובמיוחד את ילדנו שהשקענו כל כך כדי לחבר אותם אלינו אבל בעצם ניתקנו אותם באמצעות הטלפון שקנינו להם.
שבת שלום, טור הדעה הוא של המועמד לראשות העיר, עו"ד מאיר אלמקייס 052-8660157
פוסטים קשורים
הצג הכולמאת: מאיר אוחנה מלחמת "חרבות ברזל" שעדיין נושאת את השם הזה, עוטפת את האומה הישראלית באין ספור היבטים. מהנרצחים במעשי הטבח והזוועה מאותה...
