חשיפת זהות משתמש אינטרנט אנונימי שפרסם לשון הרע: האם אפשרי בהיבט המשפטי?

אחת התכונות המרכזיות השולטות במרחב המקוון, באינטרנט, היא האפשרות הניתנת לאנשים להותיר את זהותם חסויה. כך, מר "ישראל ישראלי" יכול בקלות יתירה לפתוח חשבון פייסבוק או אינסטגרם בזהות ובשם בדויים ובעצם להיוותר אנונימי. כפועל יוצא, לא אחת קורה כי אותם אנשים המחזיקים בחשבונות משתמש בדויים, מתבטאים או מבצעים פעולות פוגעניות כלפי אחרים – תוך שיודעים כי לא ניתן יהיה להתחקות אחריהם.

נשאלת השאלה – האם ניתן, בהיבט המשפטי לחשוף את זהות אותם האנשים המשתמשים בחשבונות בדויים ומפרסמים לשון הרע?

כדי להשיב על השאלה המשפטית כאמור, יש ראשית כל לבחון אם ניתן בכלל ברמה הטכנולוגית, לחשוף זהות משתמשים באינטרנט? התשובה לכך היא חיובית, בחלק גדול מהמקרים. איתור זהות משתמש באינטרנט נעשה בדרך כלל באמצעות כתובת IP. כתובת IP היא רצף מספרים המשמש לזיהוי מחשבים ברשתות תקשורת שבהן משתמשים בפרוטוקול התקשורת IP, כגון רשת האינטרנט. לכל מכשיר ברשת האינטרנט, ישנה כתובת IP ייחודית, בדיוק כפי שלכל בית יש כתובת דואר. לרוב, זיהויו של גולש אנונימי באמצעות כתובת IP מצריך את עירובם של שני גורמים: הגורם הראשון הוא אתר האינטרנט בו המשתמש האנונימי גלש. אתר האינטרנט יכול "לגלות" מהי כתובת ה-IP של אותו אדם שכתב תגובה פוגענית; לאחר מכן, יש צורך "לפענח" למי שייכת כתובת ה-IP שמחזיק בה אתר האינטרנט, ולצורך כך נדרש הגורם השני – הוא ספק שירותי הגישה (כלומר, ספק האינטרנט) – שבאפשרותו לשחזר למי מלקוחותיו הוקצתה בזמן הגלישה כתובת ה- IP המסוימת [תיאור לפי החלטת מור, להלן].

כעת, משהצגנו כי בהיבט הטכנולוגי ניתן לחשוף זהות משתמש אנונימי באינטרנט, יש לבחון מהו היחס שהמשפט הישראלי מגלה לחשיפת זהות משתמש אינטרנט אנונימי בענייני לשון הרע?

ובכן, בשנת 2010 פורסמה החלטה מנחה העוסקת בסוגייה זו [רע"א 4447-07 מור נ' ברק אי.טי.סי. החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ]. באותו מקרה, מר רמי מור ביקש מבית-המשפט להורות לספקית האינטרנט לגלות למי שייכת כתובת ה-IP של משתמש אינטרנט אנונימי שלטענתו פרסם עליו לשון הרע. המקרה הגיע לבית-המשפט העליון (במסגרת רשות ערעור), שדחה את בקשתו של רמי מור להורות לספקית האינטרנט לגלות למי שייכת כתובת ה-IP של אותו משתמש אנונימי.

דחיית הבקשה של מור ע"י בית-המשפט נומקה על בסיס מספר אדנים מרכזיים. ראשית, כתב בית-המשפט כי הזכות לאנונימיות ברשת היא זכות חוקתית בהיותה נגזרת מהזכות לחופש הביטוי והזכות לפרטיות. כלומר, משתמש שיודע שהוא פועל באופן אנונימי ובכך שומר על פרטיותו, ירגיש באופן נוח יותר להתבטא. משנמצא כי האנונימיות ברשת נגזרת מזכויות חוקתיות, קבע בית-המשפט שללא סמכות המעוגנת בחוק המאפשרת לו לעשות כן, הוא אינו רשאי לרתום את ספקיות האינטרנט לפעולות חקירתיות דוגמת חשיפת זהות המשתמש ופיענוח כתובת IP.

* ליאור ברוך הוא בעלים של משרד עו"ד בעיר טבריה המעניק ייצוג וייעוץ משפטיים בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי, חוזים וליטיגציה; בעל תואר ד"ר מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה; וכן מרצה בתחומי דיני קניין רוחני וזכויות יוצרים בפקולטה למשפטים במכללה האקדמית נתניה וכן בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת-גן.

לתגובות והערות: lior@barukh.co.il; טל': 077-2050836.

** הטור לא מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ כאמור. בכל מקרה של טעות או של חוסר דיוק בדברים, נודה לקבלת פניות בעניין.

#דרליאורברוך #לשוןהרע #חוקומשפט #זהותאנונימיתברשת #jחובתגילויכתובתip