רק בגלל הרוח
מאת: מאיר אוחנה
מלחמת "חרבות ברזל" שעדיין נושאת את השם הזה, עוטפת את האומה הישראלית באין ספור היבטים. מהנרצחים במעשי הטבח והזוועה מאותה שבת, דרך חטופים שעדיין שם בשבי חמאס וממשיך דרך חללי צה"ל שנופלים למען המולדת. בין לבין יש את משפחות השכול שלצערנו, הרשימה מיום ליום רק ממשיכה להתמלא ולהכניס לתוכה עוד ועוד יתומים קטנים ואלמנות צעירות.
הלב נקרע לי השבוע כאשר ראיתי קטע קצר מראיון של אשתו של אחד מהנופלים בשבוע שעבר, אלירן יגר הי"ד.
אשתו רעיה סיפרה בראיון איך היא הייתה צריכה לבשר לבנה הקטן על מות אביו שנלחם באותם רעים. היא מספרת שהבן הקטן שאל: "אז מי יהיה אבא שלי"? השאלה של הילד כמו חרב מברזל היישר ללב של כולנו. בקול בכי ודמעות השיבה: "אבא תמיד יהיה אבא שלך". העדות הזאת שהאמא תיארה, הייתה השיחה הכי קשה שעשתה בחיים שלה, כהגדרתה. אותה עדות צריכה להיות התשובה של מדינת ישראל לדו"ח תגובה לבית הדין לאנטישמיות וצביעות בהאג. אנחנו מקדשים את החיים וכל נופל ונופלת, מפלח לכולנו את הלב ולא משאיר אותנו אדישים. הם-פראי האדם והרעים כמו שתיארה האמא, ביקשו לפגוע ולטבוח בנו ביום שבת אחת. אותם רעים צריכים למחות מעלינו והם העמלק של הדור הזה. אותו עמלק שקראנו בשבת שעברה בפרשת שבוע שצריך למחות אותו מהאדמה. אותו עמלק שלפני כ-80 שנה היה בדמותם של הנאצים ימ"ש. מגיע כעת בדמות חמאס ועוזריהם. חשוב להזכיר באותו הקשר, שבעזה אין "חפים מפשע" אלא "מחפים על פשע". בכל בית ובית שחיילי צה"ל נכנסו לעזה מצאו חומרי תעמולה, כרזות ותמונות של היטלר ימ"ש. ללא ספק יש להם מודל חיקוי שמגיל קטן מחנכים אותם לטרור ונאציזם.
השבוע צוין "יום השואה הבינלאומי" וההבדל בין השואה ההיא לשואה לפני כ120 ימים הוא האפשרות להגיב. אז, עם ישראל היה צריך להסתמך על "בנות הברית" שנזכרו מאוחר מידי שיש רצח עם ברחבי אירופה. היום, יש לנו ב"ה צבא ומדינה משלנו כדי שנגן עליה ועל האזרחים. גם אם לכל מיני בעלי גלימות בהאג זה פחות מוצא חן. אגב זה, שופטת מאוגנדה יצאה יותר פרו- ישראלית, מניצול שואה שהגיע לאותו דיון כשופט וחשבנו שהוא לטובתנו. אז לכל מי שצפה בתקשורת הישראלית המגויסת ולא נחשף באמת למה שהיה, אצטט את דברי אהרן ברק מהדו"ח שלו בהאג: "מוניתי ע"י ישראל, אבל אני לא סוכן של ישראל. המצפן שלי הוא חיפוש אחר מוסר, אמת וצדק". ככה בדיוק נראה היהודי הגלותי הקלאסי שחושב עדיין לרצות את "הפריץ" ולא לדאוג לטובת עמו.
לכן אני חושב שהשם הכי נכון למלחמה הזאת הוא "משיב הרוח". באותה שבת שמחת תורה ה7.10 זה היה היום בו התחלנו להגיד בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם". כעת אנחנו צריכים להשיב את "הרוח הישראלית" שנפגעה באותה שבת ולא רק. להחזיר את הרוח היהודית-ציונית שכבר רואים אותה בגיבורי ישראל החיילים שלנו. כבר רואים אותה באזרחים הנרתמים למען החיילים והמדינה. רק בגלל אותה רוח, נוכל להגיע ולהכניע את אויבנו. אבל לא פחות חשוב להחזיר אותה בציבוריות הישראלית. עם ישראל חי !
כמובן שמילות השיר של שלומי שבת מהפזמון, הכי מדויקות לסיום הדברים: "אני את והא-ל שלצידי עוד ננצח. לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבי".
